דיבידנד מחברה פרטית ממוסה בשתי שכבות: החברה משלמת מס חברות על הרווח, ובעת החלוקה בעל המניות חייב במס דיבידנד, שהחברה מנכה במקור ומעבירה לרשות המסים. השיעור תלוי בעיקר בשאלה אם המקבל הוא בעל מניות מהותי, ובהכנסות גבוהות עשוי להתווסף מס יסף. לפני החלוקה צריך לוודא שהחברה עומדת במבחני החלוקה שבחוק החברות.
הרווח של חברה פרטית ממוסה קודם ברמת החברה, במס חברות. כשהחברה מחלקת מהרווח הזה דיבידנד, נוצר אירוע מס נוסף אצל בעל המניות. החברה מנכה את מס הדיבידנד במקור בעת התשלום, מדווחת עליו ומעבירה אותו לרשות המסים, כך שבעל המניות מקבל את הסכום נטו.
שיעור מס הדיבידנד אינו אחיד. הוא שונה בין בעל מניות מהותי לבין בעל מניות שאינו מהותי, ובעל מניות שהכנסתו השנתית גבוהה עשוי לחוב גם במס יסף, שחל בשיעור גבוה יותר על הכנסות פסיביות כמו דיבידנד. לכן אותה חלוקה יכולה לעלות סכומים שונים לשני בעלי מניות באותה חברה.
חוק החברות מתיר חלוקה רק כשהחברה עומדת בשני מבחנים: מבחן הרווח (יש רווחים שמהם אפשר לחלק) ומבחן יכולת הפירעון (אין חשש סביר שהחלוקה תמנע מהחברה לעמוד בהתחייבויותיה). ההחלטה מתקבלת בדירקטוריון ומתועדת בפרוטוקול.
מעבר לכך, כדאי לבחון את העיתוי: באיזו שנת מס החלוקה תיכנס להכנסה של בעל המניות, איך היא משפיעה על מס היסף שלו, והאם משיכה בדרך אחרת, כמו משכורת, מתאימה יותר למצב שלו.
מאז תיקון 277, השאלה אינה רק כמה עולה לחלק, אלא גם כמה עולה לא לחלק. חברת מעטים שצוברת רווחים עודפים עלולה לחוב בתוספת מס שנתית, וחלוקה בהיקף שנקבע בחוק פוטרת ממנה לאותה שנה. ההחלטה נכונה כשמסתכלים על שני הצדדים יחד, ולא על מס הדיבידנד לבדו.
למידע על ההשפעה של תיקון 277 על החברה שלכם, ראו את המדריך המקיף לתיקון 277.
החייב במס הוא בעל המניות, אבל החברה מנכה אותו במקור בעת התשלום ומעבירה אותו לרשות המסים. בעל המניות מקבל את הדיבידנד לאחר הניכוי.
רק אם היא עומדת במבחני החלוקה שבחוק החברות, ובהם מבחן יכולת הפירעון. אם יש חשש סביר שהחלוקה תפגע ביכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה, החלוקה אסורה.
ככלל לא, וזה אחד ההבדלים המרכזיים בינו לבין משכורת. יש חריגים, ולכן כדאי לבדוק את המבנה הספציפי.