לפי סעיף 3(ט1) לפקודה, משיכה של בעל מניות מהחברה מעל 100,000 ש"ח, שלא הוחזרה בתוך פרק הזמן שנקבע (בדרך כלל עד תום שנת המס הבאה), נחשבת להכנסה חייבת. כל עוד ההלוואה פתוחה נזקפת ריבית רעיונית. הדרך הבטוחה היא לסגור את יתרת החובה לפני תום השנה בדיבידנד או במשכורת, ולשלם את המס כחוק.
לפי סעיף 3(ט1), משיכה של בעל מניות העולה על 100,000 ש"ח תיחשב כהכנסה חייבת במועד החיוב, אלא אם הוחזרה לחברה בתוך פרק זמן קצוב (בדרך כלל עד תום שנת המס הבאה).
כל עוד ההלוואה פתוחה, החברה צריכה לחייב את בעל השליטה בריבית מינימלית (ריבית לפי סעיף 3(י), בשיעור שנקבע מדי שנה). הריבית הזו נחשבת להכנסה של החברה (חייבת במס חברות) ולהוצאה לא מוכרת אצל בעל המניות. זהו מצב מיסויי גרוע מאוד.
סגירת יתרות החובה לפני תום השנה באמצעות חלוקת דיבידנד או בונוס (משכורת), ותשלום המס כחוק, במקום להסתכן בסיווג מחדש על ידי פקיד השומה הכולל קנסות וריבית.
רק בגבולות מסוימים. משיכה מעל 100,000 ש"ח שלא הוחזרה עד המועד שנקבע, בדרך כלל תום שנת המס הבאה, תיחשב להכנסה חייבת בידי בעל המניות.
ריבית מינימלית לפי סעיף 3(י) שהחברה צריכה לחייב את בעל השליטה כל עוד ההלוואה פתוחה. היא נחשבת הכנסה של החברה, החייבת במס חברות.
לפני תום השנה, באמצעות חלוקת דיבידנד או תשלום בונוס כמשכורת, ותשלום המס כחוק, במקום להסתכן בסיווג מחדש על ידי פקיד השומה, הכולל ריבית וקנסות.